אומרים שהיה פה שמח, ולפי מה שאומרים, לא סתם אומרים. אבל אם פספסת משהו, לא מאוחר מדי: גש לצד שמאל של הדף, לחץ על הארכיון, בחר כותרת שנראית לך מעניינת, והופ - אתה שם (אתה וגם את, כמובן). אגב, הארכיון ממוין לפי חודשים - אבל אלו רק הזמנים בהם העליתי לכאן את הטורים, ולא זמני פרסומם.

יום שלישי, 6 בנובמבר 2012

בארה"ב זה פשוט: או שאתה עם הרפובליקנים או שאתה עם הדמוקרטים. או שאתה פיל או שאתה חמור. אצלנו אין בחירה: בכל מקרה תצא חמור גדול.
אתה יכול להצביע ליכוד ולגלות שבחרת במי שיסלק אותך מביתך. להצביע עבודה ולגלות שבחרת דייר במגדלי פאר שמה אכפת לו מסוציאל דמוקרטיה וזה. להצביע מרצ – ונציגיך יישבו עם ש"ס. להצביע ש"ס – ויתעלמו מגזענות כלפי ילדיך.
זו אולי הסיבה שישראלים רבים פונים – בייאושם או דווקא בתקווה – למפלגות מרכז, עלק. הללו צצות בטרם גיבשו אידיאולוגיה, מרעישות קדנציה או שתיים, ונעלמות בלי שנתגעגע. מצד אחד, מי צריך אותן. מצד שני, אצלן מובטח שתצביע נכון: בחרת זיגזג, ותקבל זיגזג.   


פרסום ראשון: מדור 'אמצע הדרך' / 'במאה מילה', 'יומן', 'מקור ראשון', 2.11.12

יום שני, 15 באוקטובר 2012

סכנה, ג'וקים!


ג'רי סיינפלד אמר פעם שאחת התעלומות הגדולות ביותר היא העובדה שנשים מסוגלות להכאיב לעצמן עם מיני אפילציות, ובכל זאת לפחד מג'וק. פוביית הג'וקים היא עניין ידוע, אבל מתברר שהחרקים הקטנים האלה עלולים להיות מסוכנים לא פחות מכל חיה טורפת שמפגש איתה יכול להסתיים במעבר אל עולם האמת.
השבוע הודיעו בחדשות קול ישראל, שבתל-אביב נעצר חשוד בניסיון לרצוח את בת זוגו. עד כאן החדשות הרגילות: מישהו מכה אישה, מישהו מנסה לרצוח אותה - שיגרה.
אלא שהפעם הרקע לניסיון הרצח היה ג'וק. האישה זיהתה אורח בלתי רצוי בבית, והחליטה להיפטר ממנו בדרך בלתי ידידותית. כיוון שהשינה של מחמל לִבה חשובה פחות ממקרה החירום ההוא, החליטה להעיר אותו. המחמל, מצדו, התעצבן: שהיא תפריע לו?! למה איזה ג'וק עבר לה בדיוק בראש? האיש נשך אותה, סטר לה, ואז לקח כרית וניסה לחנוק אותה. מה שנקרא: הקם להעירך - השכם להורגו.
המסקנה ברורה. כשאת בוחרת לך גבר כלבבך, קחי בחשבון שהוא עלול להתגלות כאלים; לפיכך, ומתוך רצון להגיע לשיבה טובה, תוודאי קודם ש... שיהיה לכם בבית K-300.



פרסום ראשון: עיתון בשבע, מדור 'בשבע עיניים', גיליון מס' 1,  19.7.2002

מיץ תפוזים מהברז


עבודה באוזניים

כשהיינו ילדים היה קו טלפון אחד לכל הקיבוץ. מי שרצה להתקשר היה עומד בתור שהשתרך ליד חדר הטלפון שבמזכירות. אחרי כמה שנים חילקו טלפונים עם חוגה לכל הבתים, והלכנו בהתרגשות לבחור צבע מתוך המגוון: שנהב, אפור או שחור. מי חלם על מכשיר קטן מכף יד, עשרות פאנלים צבעוניים, תיבה קולית ו-20 סוגי צלצולים.
הטלפונים המסורבלים האלה גיוונו את משחקינו, וההומור שלנו בתחום נע בין "תארו לכם שפעם יהיו טלפונים בתוך האוטובוס" (מה שברבות הימים אכן קרה, נביאים שכמותנו) לבין התקשרות מחוצפת לאנשים זרים, בטענה עיקשת שאנחנו מדברים מחברת המים מקורות.
"שלום גברתי, את יכולה לבדוק בבקשה אם יש לך מים בברזים?", היינו שואלים את הקורבן התורן בקול סמכותי. וגברתי, שאיכשהו תמיד הייתה הולכת לבדוק, אולי רק כדי שעובדי 'מקורות' עם הקול הילדותי יהיו מרוצים, הייתה חוזרת אל הטלפון ואומרת: "כן, הכל בסדר, יש מים". ואנחנו, שניסינו לפתח הומור סטייל יגאל שילון, היינו עונים: "בסדר, גברתי, רק רצינו לוודא שאין לך בברזים מיץ תפוזים".  
מאז עברו הרבה מים בברזים, גם אלי קופטר ואבי רון הוותיקים כבר הפסיקו לשעשע את ילדי האומה (ואף נולדו להם צאצאים: סמי סביב, מיכה נאפו ושות'). הטלפונים והפלאפונים הפכו עבור הילדים ממכשיר מבדר למכשיר שימושי, והם מוצאים כיום דרכים טובות יותר להשתעשע.
ריבוי מכשירי הטלפון גם גורם, לא פעם, לכך שנסדר את עצמנו. קרה לכם פעם שהתקשרתם אל עצמכם? זה קצת בעייתי, כי אם אתם מתקשרים אל עצמכם אז אתם בדיוק לא יכולים לענות לכם, הרי אתם בטלפון.
אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, אבל לי זה קרה. כדי לחסוך בשעות קרינה, האזנתי להודעות שהשאירו לי בטלפון הנייד באמצעות הטלפון של בזק. יש שיטה כזאת: מצלצלים לנייד, וכשהתא הקולי עונה, מקישים סולמית וסיסמה, ומקשיבים. אלא שתוך כדי שהתקשרתי אליי, שכחתי שזו אני. 'אוי, מי זה מתקשר אליי לנייד דווקא ברגע שאני בודקת בו הודעות?', תהיתי. 'לענות? לא לענות? אני בשיחה, מי שזה לא יהיה – שישאיר הודעה'.
אי שם בטבריה או בבית-שאן יושבות להן עכשיו הרבה "גברתי" ונהנות: "מגיע לך", הן לוחשות לתוך העיתון, ולוגמות מיץ תפוזים מהברז.
חגית ריטרמן (2005)

יום חמישי, 27 בספטמבר 2012

מכתב לגברת מתמטיקה


שלום לך חברתי משכבר הימים, מתמטיקה,
המילה הראשונה שעולה בדעתי כשאומרים את שמך היא "בעיות". וזה לא סתם שהבעיות, רכבת יוצאת מחיפה במהירות איקס קמ"ש וגו', נדחפות לראש הרשימה – עוד הרבה לפני אלגברה, גיאומטריה, טריגונומטריה ושאר בנותייך.
מה הפלא, מתמטיקה, ששמך נקשר בבעיות? מה הפלא שדווקא עם בחינת הבגרות שלך היו השבוע בעיות – גניבת השאלות, תקלות בהעברת הבחינה החדשה לבתי-הספר, תלמידים מתוחים? אין שום הצדקה בגניבת השאלות שלך, אבל בואי נגיד שקשה לשער שמישהו היה מעלה בדעתו לבצע אותה עבירה ממש כלפי השאלות של הבחינה בהבעה או בביולוגיה, נניח.
ראי, את פשוט מלחיצה. וגם לא לגמרי פשוטה. נאמר את זה כך, מתמטיקה: את כנראה המקצוע היחיד בלימודי התיכון שזה דווקא די מכובד להיכשל בו. ולא שזה יעזור לי לבוא איתך חשבון עכשיו, אחרי שכבר גברתי על מה שעוללת לי ולאלו שכמותי – הרי אין בך שום רגש, ואם לא מיצינו עדיין את המילה: את לא עושה חשבון, מתמטיקה. אצלך הכול כן ולא, שחור ולבן. איקס שווה חמש, ואם לא אז הוא לא שווה. אין תשובה מורכבת.
סְפָרוֹת, בניגוד לסִפְרוּת (ואפילו לסַפָּרוּת), תמיד היו בעיניי עניין שיש להישמר מפניו. משהו שאינו טבעי וזורם כמו אותיות. כבר מעת היותנו פעוטות, אנחנו לומדים לחבר צלילים והברות בלי להתאמץ יותר מדי, אַ ועוד בָּא שווה אַבָּא, אבל סְפָרוֹת?
ואת יודעת מה? דווקא טוב ללמוד אותך, ולא רק לדעת את ארבע פעולות החשבון הבסיסיות הנחוצות לנו – עצם הלימוד מרחיב דעת, מעשיר, פותח ערוצים של מחשבה. רק למה את מסובכת כל כך? ולמה מקנים לך חשיבות גדולה כזאת? איך ייתכן שבלעדייך אי אפשר להתקבל לאוניברסיטה, ועשרות אלפי סטודנטים לעתיד משננים את חוקייך כדי לעבור את הבחינה הפסיכומטרית? הרי עם כל הכבוד, ויש כבוד, כמו שאומרים כשלא בטוחים שרוצים לכבד מישהו, את לא באמת הכרחית להבנת האקזיסטנציאליזם ברומאנים של קאמי, תיאטרון האבסורד של בקט, האסכולה הביהביוריסטית בפסיכולוגיה או צרפת בין שתי מלחמות העולם.
נסכם: צמצמי את עצמך בבגרות למינימום ההכרחי ונִטשי כליל את הפסיכומטרי. הבה ניפרד במשוואה בשני נעלמים: את תיעלמי לכיוון אחד, אני לכיוון אחר.


פרסום ראשון: פינת 'מכתב' / חגית ריטרמן, מדור 'אמצע הדרך', מוסף יומן, עיתון 'מקור ראשון', גיליון 668, עמ' 12, 28.5.2010   

יום שלישי, 25 בספטמבר 2012

כפרה עליהן


מדי שנה הן מתכנסות. "שמעתן?", הן אומרות זו לזו, "תכף יבואו לקחת כמה מאתנו. נידחס בתאי כלא צפופים, ויסיעו אותנו מכאן. ואז יבואו אנשים אחרים, שיקשרו לנו את הרגליים בדרך לשם. ושם יטלטלו אותנו בכוח, בסיבובים עזים ומפחידים בגובה רב, לא ירחמו גם כשנזעק. ויהרגו אותנו. ולמה כל זה? כי הפושעים והחוטאים האלו מאמינים שזה מה שינקה את מעשיהם".   
בהלה בלול. יום הכיפורים מגיע, ומנהג ההתעללות בתרנגולות והריגתן לצורך מירוק העוונות עִמו. אויש, מתעצבנים עכשיו כמה מקוראינו, מי את שתגידי לנו שיש דרכים אחרות לכפר על מעשים לא טובים? אכן, איני רבנית שתליט"א. סתם יהודייה. אבל בואו נחשוב רגע.
אילו התרנגולות היו "לוקחות" את חטאינו, הרי יכולנו לחטוא בלי סוף, ובתום השנה לשחוט תרנגול/ת. במקום "אחטא ואשוב" – "אחטא ואשחט".
אומרים "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" – עינוי תרנגולת אינו צדקה, וגם סביר שהבורא מבכֵר שנעשה טוב בעולמו. אולי אין לצפות שמי שהורג שועלים לצורך הכנת כובעים מזנבותיהם המפוארים ושמי שמשוכנע שזכויות בעלי חיים הן נחלת שמאלנים בלבד יקבל את הדברים. אז בואו נראה דעת גדולים בתורה.
במכתב שהופץ השבוע מטעם אגודת 'צער בעלי חיים בישראל', מסביר הרב שלמה אבינר, שאין מדובר בחובה אלא במנהג ישן. בשל בעיות כשרות וצער בעלי חיים, ולאור דברי רבותינו שהסתייגו מהמנהג, כותב הרב, יש להעדיף שימוש בכסף (תרומה) על פני שימוש בתרנגולות.   
בין גדולי ישראל שהרב מצטט: רבי יוסף קארו, מחבר ה'שולחן ערוך', שהצביע על הדמיון ל'דרכי האמורי' – לאמונות טפלות, והמקובל הרב יצחק כדורי, שבחר בצדקה בשל בעיית הכשרות וצער בעלי החיים – איסור מהתורה, כך הזכיר. ועוד: בספר של הרב טוביה פריינד, מסופר שהרב שלמה זלמן אויערבאך עבר מתרנגול לדגים ומדגים למעות שסובב ותרם לעניים.   
ולסיום, דברי הרב חיים דוד הלוי, גם הם במכתב הרב אבינר: "ולמה צריכים אנו, דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים" (שו"ת 'עשה לך רב').


פרסום ראשון: 'רגע', אמצע הדרך, יומן - מקור ראשון, 17.9.2010


יום שלישי, 10 באפריל 2012

פרסום מההגדות

ברגע שהמפרסמים הרגישו שפסח בפתח, הם עטו על סמלי החג כאילו אין מחר. כי מה הסיכוי שהצרכן הישראלי יקנה את המוצרים שלהם אם לא יימצא קשר ישיר לחג?
"אילו יצאנו לקניות ולא קנינו בכמויות – דיינו, אילו קנינו בכמויות ולא קיבלנו הנחה מטורפת – דיינו", מפזם לו קריין ששולח אותנו לקנות בסופרמרקט משחת שיניים. "תשעה עשר שקליא", מודיעה רשת שוודית. "שישה מוצרים במחיר הגדה", מתחכמת רשת אחרת. "האפיקומן השנה הרבה יותר ירוק" (אפיקומן ירוק?), מודיעים לנו משווקים של סרט לילדים. ואסקימוסי שחום כביום היוולדו של האפריקני שורק ליד האיגלו "אחד מי יודע" לטובת חברת תקשורת טלפונים.
אילו כמות הפרסומות האלה הייתה מזערית יותר, דיינו. אופס, כלומר... זה אולי לא היה נורא כל כך. אבל מי שפותח בימים האלה עיתון, רדיו וטלוויזיה לא יכול לחמוק מהמטרד.
אז נכווווון (כולם להטות את הראש הצִדה) שכשחברה המשווקת מוצרים לעיצוב הבית מכריזה שהמחירים שלה זולים כי "פרעה השתגע", זה דווקא לא ממש נורא. מובארק קדום שמסתובבות לו בבית צפרדעים והוא עדיין לא מבין את רמזים כנראה באמת לא מאופס. אבל כשמראים לנו את ים סוף נבקע לשניים רק לטובת איזה מוצר צריכה, זו הגזמה. וכך גם השימוש בדמותו של אליהו הנביא – שזה כבר יותר מדי מביך. 
"אליהו, איזה יופי שבאת!", קוראת מישהי שמפרסמת איזה שומדבר ברדיו מקומי. "אליהו, איך ידעת על המבצע?", תוהה ילד חמוד בטלוויזיה, ואליהו – שבא כל הדרך מהתנ"ך ועד 'סודה סטרים' – מסביר: "כי אני נביא".
שיא השיאים בהיעדר טעם טוב שייך לרשת 'טיב טעם', המשווקת בשר חזיר, לשם 'שינוי' (כמובן, אין קשר למפלגת שינוי'). באתר הרשת מוסבר כי "קבוצת טיב טעם הינה קבוצה עסקית דינאמית הצומחת במהירות רבה, תוך התמקדות בתחום המזון הלא כשר, הגלובלי, בישראל". הרשת מפרסמת את עצמה בטלוויזיה תחת הכותרת "פסח כהלכתו", והצילומים לפרסומת (שכבר הוּרדה בינתיים, תודה לאל), למי שצריך תמונות שילוו ויסבירו את הביטוי "כהלכתו", כללו שרימפס, סוג של שרץ ימי שליהודים דווקא אסור לאכול.
השורה התחתונה כאן היא פנייה נרגשת למפרסמים בשם בני ישראל: רבותיי, ראשית, אם אתם רוצים לפנות אל המקורות, אנא עשו זאת בזמנכם החופשי ולא כדי למכור לנו דברים. שנית, השתדלו להיעזר בטאקט. ולבסוף, אנו מבינים מסרים גם בלי שימוש גובר בהקשרים של חג החירות הבעל"ט, אז אנא, צאו ממדבר הרעיונות אל החירות לנדנד לנו באופן הראוי.      

פרסום ראשון: 'בשבע עיניים' / חגית ריטרמן, עיתון 'בשבע', 21.4.2005

אי המטמון

תוכנית לאיתור חשבונות רדומים תשים קץ לגזילת כספים מבעליהם בחסות החוק

אגף שוק ההון באוצר מתכוון לשים קץ לעוול כלכלי – אחד מני רבים – שאזרחי ישראל סובלים ממנו: בעוד כ-18 חודשים יעלה לרשת האינטרנט מאגר מידע שבאמצעותו יוכלו בעלי חשבונות בנק רדומים (כאלו שלא נעשו בהם תנועות במשך כמה שנים), עמיתים של קופות גמל וקרנות ביטוח פנסיוני, לאתר כספים שמגיעים להם. מאגר המידע האינטרנטי יציע גם למוטבים או ליורשים של נפטרים למצוא חסכונות שמגיעים להם ושלא היו מודעים לקיומם. 
ההערכה היא כי בחשבונות הצטברו עשרות מיליארדי שקלים ששייכים בעצם לאזרחים, ובמשך שנים הנהנים מפירות החשבונות הללו הם הגופים המחזיקים בהם.
התוכנית להשבת הכספים לבעליהם תחייב את הגופים השונים להתאמץ לאתר בעצמם את הבעלים של חשבונות רדומים. אם לא יעשו כך, יופעלו נגדם סנקציות כספיות. האפוטרופוס הכללי, שהורגל לקבל כספים מחשבונות רדומים שהקשר עם בעליהם נותק ולהחליט מה לעשות בהם, אמור לקבל, לפי התוכנית החדשה, רק דיווח מהגופים המוסדיים המחזיקים בכסף, אך לא את הכסף עצמו, כדי שהבעלים או יורשיו לא יאבדו את זכויותיהם.
בשלב מאוחר יותר יוקם אותו מאגר ממוחשב, וכל אחד יוכל לבדוק אם יש חשבונות הרשומים על שמו או על שם בעל תעודת זהות שהוא יורשו – כמובן, לפי צוואה המאשרת שהוא היורש. חברת ועדת הכספים ח"כ זהבה גלאון (מרצ), יוזמת המאגר, התעקשה שיהיה זמין דרך אתר משרד האוצר וירכז בתוכו את המידע מהגופים השונים.
לפעמים, רק כשעוול מגיע לתיקונו, אתה מבין כמה היה גדול. גופים מוסדיים עשירים ושׂבעים מחזיקים בכספים של האזרח הקטן, גוזרים לעצמם קופונים, גובים ממנו עמלות גבוהות על "ניהול" (הוי, עבודה קשה מנשוא) ומשתמשים בכספיו להשקעות שגם מהן הם המרוויחים – והכול בחסות החוק שאמור להגן על האזרח אבל נרדם בעצמו.
קיימת הערכה שאותם גופים יגישו התנגדות למהלכים הצודקים להשבת הכספים לבעליהם. צעד כזה יהיה חזירי: הוא דומה למצב בו אדם לא רק שאינו טורח למצוא את בעל האבידה, הוא אף משתדל שבעל האבידה לא יצליח למצוא אותו, האוחז בה.
ועוד דבר: האם מישהו בכנסת מתכוון להתחיל לטפל גם בגזל כספי ניצולי השואה בידי מדינות המוצא שלהם או שאף אחד שם בירושלים לא סופר קשישים?

פרסום ראשון: טור 'רגע' / חגית ריטרמן, מדור 'אמצע הדרך', מוסף יומן, גיליון ..., עיתון מקור ראשון, תאריך... 


למען הַחָי ורֵעָיי

חוק חדש האוסר לעקור ציפורניים לחתולים עבר השבוע בכנסת. את החוק הציע יו"ר השדולה למען בעלי החיים, ח"כ איתן כבל. במקום להיות ראשונים, אם כבר נאמר שעם ישראל הוא "אור לגויים", אנחנו מצטרפים באיחור למדינות הנאורות שבהן יש חוקים להגנת החי.
החוק אוסר חיתוך או כריתה של פרקיו, גידיו או החלק החי של ציפורני החתול, וביצוע הניתוח האכזרי המנוגד לשבועת הווטרינרים. פתרונות טובים, שאינם גורמים צער בעלי חיים, קיימים – מידע מלא אצל הווטרינר/ית.
כבל אמר השבוע: "ציפורניים הם כלי העבודה היחיד של החתול. אי אפשר לאמץ חיית מחמד ולהתאים אותה לצרכינו. מי שאינו מסוגל להתמודד עם ההשלכות של גידול חתול בבית, שלא יאמץ".
בדברי ההסבר לחוק מוסבר ששיוף הציפורניים הוא התנהגות טבעית בקרב חתולים שלפעמים מפריע לבעלים, אלא שעקירתן היא הליך כירורגי אכזרי שפוגע בביטחונו ובבריאותו של החתול, וגורם לו סבל אדיר. ח"כ כבל, שמגדל בעצמו חתולים וכלב, הוסיף: "אני וח"כים נוספים משלבים ידיים עם עמותות למען בעלי החיים בישראל, ונוביל תהליך חקיקתי רחב לשינוי תודעתי בתחום ההתייחסות שלנו לבעלי חיים".
יחסו של האדם אל בעלי החיים הוא בלתי מוסרי – את זה אנחנו יודעים. אבל כשמדובר בחתולים, זה כבר יחס שערורייתי. חיית המחמד הביתית הזאת, שהיא החיה הנקייה בעולם ושעל פי מחקרים, ליטופהּ הוא תרופה נהדרת נגד לחץ דם גבוה ונוכחותה מפוגגת דיכאון ומחלות מידבקות וגם מסלקת מזיקים, ראויה להיות מאומצת ומטופלת בידי האדם. אבל החתול חי במקומותינו חיי חרפה – מחפש אוכל בפחי אשפה, נרדף בידי מתעללים מרושעים (בדרך כלל נוער מכל מיני כתות הזויות) ונדרס.
מצער מאוד שאפילו בקֶרב מאמצי החתולים אל לבם, ביתם וחצרם (או מרפסתם), יש הרואים בחתול צעצוע. משליכים אותו לרחוב כשנמאס להם, כאילו הוא חפץ, עוקרים לו ציפורניים כי הרהיטים חשובים בעיניהם יותר מהביטחון שלו, במקרה שישהה בחוץ ויזדקק לטיפוס על עץ כדי להינצל מרודפים.
חוקים להגנת בעלי החיים נראים מיותרים, כי למה שאדם ירצה לפגוע ביצור חי שעושה רק טוב? אבל כל עוד יש אדם המתנהג כרודן חסר לב, דרושים חוקים. אם אין לב, יש שכל – מה שאולי ימנע מהאדם לעשות רע לברואי האלוהים.

פרסום ראשון: טור רגע / חגית ריטרמן, מדור אמצע הדרך שבמוסף 'יומן', עיתון 'מקור ראשון', גיליון..., תאריך... 

לפסיכומטרי דרושים עוד סוגי אינטליגנציות


המרכז הארצי לבחינות והערכה, זה שאחראי על המבחן הפסיכומטרי – אותו מבחן קבלה לאוניברסיטאות הידוע לשמצה – גיבש תוכנית לשינוי המבחן האימתני: לא עוד ציון המורכב מ-40% עברית, 40% מתמטיקה ו-20% אנגלית, כי אם מבחן המעריך את היכולות של הסטודנטים-לעתיד לפי שני אומדנים: הומאני וריאלי. מעתה, המטרה שלשמה נועד המבחן – ניבוי הצלחה בלימודים – תהיה ממוקדת יותר.
על פי הדיווחים, הנבחנים יקבלו שני ציונים נפרדים, הומאני וריאלי כאמור, מה שיקל על האוניברסיטאות לבחון את יכולות הנרשמים אליהן ביחס לדרישות הפקולטות אליהן הם נרשמים. כך, אם אתה לא ממש שולט ברזי הלשון העברית אבל יש לך יכולת מרשימה בחישובים מתמטיים, ציונך לא ייפגע אנוּשות; קדימה ללימודי פיזיקה. 
שינוי נוסף הוא שהנבחנים ייאלצו להיבחן בכתיבת חיבור. זאת כיוון שהאוניברסיטאות מתלוננות כבר שנים על סטודנטים הכותבים את עבודותיהם ומבחניהם באופן המעיד על כושר ביטוי לקוי – כולל סטודנטים לרפואה ולתחומים "נחשבים" אחרים, שהציון הפסיכומטרי שלהם נושק ל-800.
הדרישה החדשה, שתאלץ את המבקשים להירשם לאוניברסיטאות בישראל להשקיע מאמץ בשיפור מיומנויות הכתיבה שלהם, תחליף את הדרישה לשנן מילים בשפה גבוהה וארכאית משהו. הללו הן נכס, כמובן, אבל היכולת להתבטא בכתב חשובה יותר לכלל הנבחנים.
על פי התוכנית, הרפורמה תיושם בעוד כשנה וחצי, באוקטובר 2012. 
חלוקת הציונים להומאני וריאלי היא הכרח, וכמוה גם מטלת כתיבת החיבור בעברית – זו לא רק תקל על המרצים הבודקים מטלות סטודנטים, אלא תועיל גם לסטודנטים עצמם, המתעתדים לכתוב חיבורים אקדמִיים.
ואם כבר מגבשים שיטה אחרת, מדויקת יותר, להערכת המבקשים להיכנס בשערי האוניברסיטאות, מוטב להרחיב אותה: במקום לבדוק שליטה בעברית, במתמטיקה ובאנגלית בלבד, יש לבדוק גם כישורים אישיוּתיים, בין-אישיים וחברתיים של מי שיהיו בעתיד הרופאים, הפסיכולוגים, העובדים-הסוציאליים, הכלכלנים, המחנכים ועורכי-הדין שלנו. שהרי לא ייתכן שאדם יוכשר לתפקיד כלשהו שיש לו השלכה ברורה ומיידית על חיי אחרים, רק על סמך יכולותיו השכליות; דרושות לו גם אינטליגנציה רגשית גבוהה ואינטליגנציה חברתית גבוהה.

פרסום ראשון: טור 'רגע' / חגית ריטרמן, מדור 'אמצע הדרך' שבמוסף יומן, גיליון 726, מקור ראשון, 8.7.2011     

פתרון קיבוצי

קיבוץ הוא מדינה בתוך מדינה – יש לו חוקים משלו. לדוגמה, בן קיבוץ שהשתחרר מהצבא ומעוניין בהשתתפות משמעותית במימון לימודיו הגבוהים חייב לעבוד שנה בקיבוץ, בענף שאליו יופנה. זה לא משנה אם עבודה מונוטונית במפעל משעממת קצין מודיעין לשעבר וקטיף העגבניות הורס לו את המניקור – זה החוק. הנה דבר שמדינת ישראל יכולה ללמוד ממדינת הקיבוץ.    
שביתת החקלאים היא הזדמנות לחזור לעבודה עברית בענפים המייחלים לידיים עובדות ודורשים עוד פועלים זרים. ישראלים אינם מעוניינים בעבודה פיזית קשה תמורת שכר זעום? אפשר להבין. הפתרון בדגם הקיבוצי: עובדים ישראלים יתנו שנה בחקלאות או בבניין והמדינה תיתן מלגת לימודים גדולה או השתתפות משתלמת במשכנתא. שוֵוה.  

פרסום ראשון: 'במאה מילה' / חגית ריטרמן, מדור 'אמצע הדרך' שבמוסף יומן, גיליון 694, עמ' 16, עיתון 'מקור ראשון', 26.11.2010