עבודה באוזניים
כשהיינו ילדים היה קו טלפון אחד לכל הקיבוץ. מי שרצה להתקשר היה עומד בתור שהשתרך ליד חדר הטלפון שבמזכירות. אחרי כמה שנים חילקו טלפונים עם חוגה לכל הבתים, והלכנו בהתרגשות לבחור צבע מתוך המגוון: שנהב, אפור או שחור. מי חלם על מכשיר קטן מכף יד, עשרות פאנלים צבעוניים, תיבה קולית ו-20 סוגי צלצולים.
הטלפונים המסורבלים האלה גיוונו את משחקינו, וההומור שלנו בתחום נע בין "תארו לכם שפעם יהיו טלפונים בתוך האוטובוס" (מה שברבות הימים אכן קרה, נביאים שכמותנו) לבין התקשרות מחוצפת לאנשים זרים, בטענה עיקשת שאנחנו מדברים מחברת המים מקורות.
"שלום גברתי, את יכולה לבדוק בבקשה אם יש לך מים בברזים?", היינו שואלים את הקורבן התורן בקול סמכותי. וגברתי, שאיכשהו תמיד הייתה הולכת לבדוק, אולי רק כדי שעובדי 'מקורות' עם הקול הילדותי יהיו מרוצים, הייתה חוזרת אל הטלפון ואומרת: "כן, הכל בסדר, יש מים". ואנחנו, שניסינו לפתח הומור סטייל יגאל שילון, היינו עונים: "בסדר, גברתי, רק רצינו לוודא שאין לך בברזים מיץ תפוזים".
מאז עברו הרבה מים בברזים, גם אלי קופטר ואבי רון הוותיקים כבר הפסיקו לשעשע את ילדי האומה (ואף נולדו להם צאצאים: סמי סביב, מיכה נאפו ושות'). הטלפונים והפלאפונים הפכו עבור הילדים ממכשיר מבדר למכשיר שימושי, והם מוצאים כיום דרכים טובות יותר להשתעשע.
ריבוי מכשירי הטלפון גם גורם, לא פעם, לכך שנסדר את עצמנו. קרה לכם פעם שהתקשרתם אל עצמכם? זה קצת בעייתי, כי אם אתם מתקשרים אל עצמכם אז אתם בדיוק לא יכולים לענות לכם, הרי אתם בטלפון.
אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון, אבל לי זה קרה. כדי לחסוך בשעות קרינה, האזנתי להודעות שהשאירו לי בטלפון הנייד באמצעות הטלפון של בזק. יש שיטה כזאת: מצלצלים לנייד, וכשהתא הקולי עונה, מקישים סולמית וסיסמה, ומקשיבים. אלא שתוך כדי שהתקשרתי אליי, שכחתי שזו אני. 'אוי, מי זה מתקשר אליי לנייד דווקא ברגע שאני בודקת בו הודעות?', תהיתי. 'לענות? לא לענות? אני בשיחה, מי שזה לא יהיה – שישאיר הודעה'.
אי שם בטבריה או בבית-שאן יושבות להן עכשיו הרבה "גברתי" ונהנות: "מגיע לך", הן לוחשות לתוך העיתון, ולוגמות מיץ תפוזים מהברז.
חגית ריטרמן (2005)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה