פרסום מההגדות

ברגע שהמפרסמים הרגישו שפסח בפתח, הם עטו על סמלי החג כאילו אין מחר. כי מה הסיכוי שהצרכן הישראלי יקנה את המוצרים שלהם אם לא יימצא קשר ישיר לחג?

"אילו יצאנו לקניות ולא קנינו בכמויות – דיינו, אילו קנינו בכמויות ולא קיבלנו הנחה מטורפת – דיינו", מפזם לו קריין ששולח אותנו לקנות בסופרמרקט משחת שיניים. "תשעה עשר שקליא", מודיעה רשת שוודית. "שישה מוצרים במחיר הגדה", מתחכמת רשת אחרת. "האפיקומן השנה הרבה יותר ירוק" (אפיקומן ירוק?), מודיעים לנו משווקים של סרט לילדים. ואסקימוסי שחום כביום היוולדו של האפריקני שורק ליד האיגלו "אחד מי יודע" לטובת חברת תקשורת טלפונים.

אילו כמות הפרסומות האלה הייתה מזערית יותר, דיינו. אופס, כלומר... זה אולי לא היה נורא כל כך. אבל מי שפותח בימים האלה עיתון, רדיו וטלוויזיה לא יכול לחמוק מהמטרד.

אז נכווווון (כולם להטות את הראש הצִדה) שכשחברה המשווקת מוצרים לעיצוב הבית מכריזה שהמחירים שלה זולים כי "פרעה השתגע", זה דווקא לא ממש נורא. מובארק קדום שמסתובבות לו בבית צפרדעים והוא עדיין לא מבין את רמזים כנראה באמת לא מאופס. אבל כשמראים לנו את ים סוף נבקע לשניים רק לטובת איזה מוצר צריכה, זו הגזמה. וכך גם השימוש בדמותו של אליהו הנביא – שזה כבר יותר מדי מביך. 

"אליהו, איזה יופי שבאת!", קוראת מישהי שמפרסמת איזה שומדבר ברדיו מקומי. "אליהו, איך ידעת על המבצע?", תוהה ילד חמוד בטלוויזיה, ואליהו – שבא כל הדרך מהתנ"ך ועד 'סודה סטרים' – מסביר: "כי אני נביא".

שיא השיאים בהיעדר טעם טוב שייך לרשת 'טיב טעם', המשווקת בשר חזיר, לשם 'שינוי' (כמובן, אין קשר למפלגת שינוי'). באתר הרשת מוסבר כי "קבוצת טיב טעם הינה קבוצה עסקית דינאמית הצומחת במהירות רבה, תוך התמקדות בתחום המזון הלא כשר, הגלובלי, בישראל". הרשת מפרסמת את עצמה בטלוויזיה תחת הכותרת "פסח כהלכתו", והצילומים לפרסומת (שכבר הוּרדה בינתיים, תודה לאל), למי שצריך תמונות שילוו ויסבירו את הביטוי "כהלכתו", כללו שרימפס, סוג של שרץ ימי שליהודים דווקא אסור לאכול.

השורה התחתונה כאן היא פנייה נרגשת למפרסמים בשם בני ישראל: רבותיי, ראשית, אם אתם רוצים לפנות אל המקורות, אנא עשו זאת בזמנכם החופשי ולא כדי למכור לנו דברים. שנית, השתדלו להיעזר בטאקט. ולבסוף, אנו מבינים מסרים גם בלי שימוש גובר בהקשרים של חג החירות הבעל"ט, אז אנא, צאו ממדבר הרעיונות אל החירות לנדנד לנו באופן הראוי.      

פרסום ראשון: 'בשבע עיניים' / חגית ריטרמן, עיתון 'בשבע', 21.4.2005

אי המטמון

תוכנית לאיתור חשבונות רדומים תשים קץ לגזילת כספים מבעליהם בחסות החוק

אגף שוק ההון באוצר מתכוון לשים קץ לעוול כלכלי – אחד מני רבים – שאזרחי ישראל סובלים ממנו: בעוד כ-18 חודשים יעלה לרשת האינטרנט מאגר מידע שבאמצעותו יוכלו בעלי חשבונות בנק רדומים (כאלו שלא נעשו בהם תנועות במשך כמה שנים), עמיתים של קופות גמל וקרנות ביטוח פנסיוני, לאתר כספים שמגיעים להם. מאגר המידע האינטרנטי יציע גם למוטבים או ליורשים של נפטרים למצוא חסכונות שמגיעים להם ושלא היו מודעים לקיומם. 

ההערכה היא כי בחשבונות הצטברו עשרות מיליארדי שקלים ששייכים בעצם לאזרחים, ובמשך שנים הנהנים מפירות החשבונות הללו הם הגופים המחזיקים בהם.

התוכנית להשבת הכספים לבעליהם תחייב את הגופים השונים להתאמץ לאתר בעצמם את הבעלים של חשבונות רדומים. אם לא יעשו כך, יופעלו נגדם סנקציות כספיות. האפוטרופוס הכללי, שהורגל לקבל כספים מחשבונות רדומים שהקשר עם בעליהם נותק ולהחליט מה לעשות בהם, אמור לקבל, לפי התוכנית החדשה, רק דיווח מהגופים המוסדיים המחזיקים בכסף, אך לא את הכסף עצמו, כדי שהבעלים או יורשיו לא יאבדו את זכויותיהם.

בשלב מאוחר יותר יוקם אותו מאגר ממוחשב, וכל אחד יוכל לבדוק אם יש חשבונות הרשומים על שמו או על שם בעל תעודת זהות שהוא יורשו – כמובן, לפי צוואה המאשרת שהוא היורש. חברת ועדת הכספים ח"כ זהבה גלאון (מרצ), יוזמת המאגר, התעקשה שיהיה זמין דרך אתר משרד האוצר וירכז בתוכו את המידע מהגופים השונים.
לפעמים, רק כשעוול מגיע לתיקונו, אתה מבין כמה היה גדול. גופים מוסדיים עשירים ושׂבעים מחזיקים בכספים של האזרח הקטן, גוזרים לעצמם קופונים, גובים ממנו עמלות גבוהות על "ניהול" (הוי, עבודה קשה מנשוא) ומשתמשים בכספיו להשקעות שגם מהן הם המרוויחים – והכול בחסות החוק שאמור להגן על האזרח אבל נרדם בעצמו.

קיימת הערכה שאותם גופים יגישו התנגדות למהלכים הצודקים להשבת הכספים לבעליהם. צעד כזה יהיה חזירי: הוא דומה למצב בו אדם לא רק שאינו טורח למצוא את בעל האבידה, הוא אף משתדל שבעל האבידה לא יצליח למצוא אותו, האוחז בה.

ועוד דבר: האם מישהו בכנסת מתכוון להתחיל לטפל גם בגזל כספי ניצולי השואה בידי מדינות המוצא שלהם או שאף אחד שם בירושלים לא סופר קשישים?

פרסום ראשון: טור 'רגע' / חגית ריטרמן, מדור 'אמצע הדרך', מוסף יומן, גיליון ..., עיתון מקור ראשון, תאריך... 

למען הַחָי ורֵעָיי

חוק חדש האוסר לעקור ציפורניים לחתולים עבר השבוע בכנסת. את החוק הציע יו"ר השדולה למען בעלי החיים, ח"כ איתן כבל. במקום להיות ראשונים, אם כבר נאמר שעם ישראל הוא "אור לגויים", אנחנו מצטרפים באיחור למדינות הנאורות שבהן יש חוקים להגנת החי.

החוק אוסר חיתוך או כריתה של פרקיו, גידיו או החלק החי של ציפורני החתול, וביצוע הניתוח האכזרי המנוגד לשבועת הווטרינרים. פתרונות טובים, שאינם גורמים צער בעלי חיים, קיימים – מידע מלא אצל הווטרינר/ית.

כבל אמר השבוע: "ציפורניים הם כלי העבודה היחיד של החתול. אי אפשר לאמץ חיית מחמד ולהתאים אותה לצרכינו. מי שאינו מסוגל להתמודד עם ההשלכות של גידול חתול בבית, שלא יאמץ".

בדברי ההסבר לחוק מוסבר ששיוף הציפורניים הוא התנהגות טבעית בקרב חתולים שלפעמים מפריע לבעלים, אלא שעקירתן היא הליך כירורגי אכזרי שפוגע בביטחונו ובבריאותו של החתול, וגורם לו סבל אדיר. ח"כ כבל, שמגדל בעצמו חתולים וכלב, הוסיף: "אני וח"כים נוספים משלבים ידיים עם עמותות למען בעלי החיים בישראל, ונוביל תהליך חקיקתי רחב לשינוי תודעתי בתחום ההתייחסות שלנו לבעלי חיים".

יחסו של האדם אל בעלי החיים הוא בלתי מוסרי – את זה אנחנו יודעים. אבל כשמדובר בחתולים, זה כבר יחס שערורייתי. חיית המחמד הביתית הזאת, שהיא החיה הנקייה בעולם ושעל פי מחקרים, ליטופהּ הוא תרופה נהדרת נגד לחץ דם גבוה ונוכחותה מפוגגת דיכאון ומחלות מידבקות וגם מסלקת מזיקים, ראויה להיות מאומצת ומטופלת בידי האדם. אבל החתול חי במקומותינו חיי חרפה – מחפש אוכל בפחי אשפה, נרדף בידי מתעללים מרושעים (בדרך כלל נוער מכל מיני כתות הזויות) ונדרס.

מצער מאוד שאפילו בקֶרב מאמצי החתולים אל לבם, ביתם וחצרם (או מרפסתם), יש הרואים בחתול צעצוע. משליכים אותו לרחוב כשנמאס להם, כאילו הוא חפץ, עוקרים לו ציפורניים כי הרהיטים חשובים בעיניהם יותר מהביטחון שלו, במקרה שישהה בחוץ ויזדקק לטיפוס על עץ כדי להינצל מרודפים.

חוקים להגנת בעלי החיים נראים מיותרים, כי למה שאדם ירצה לפגוע ביצור חי שעושה רק טוב? אבל כל עוד יש אדם המתנהג כרודן חסר לב, דרושים חוקים. אם אין לב, יש שכל – מה שאולי ימנע מהאדם לעשות רע לברואי האלוהים.

פרסום ראשון: טור רגע / חגית ריטרמן, מדור אמצע הדרך שבמוסף 'יומן', עיתון 'מקור ראשון', גיליון..., תאריך... 

לפסיכומטרי דרושים עוד סוגי אינטליגנציות

המרכז הארצי לבחינות והערכה, זה שאחראי על המבחן הפסיכומטרי – אותו מבחן קבלה לאוניברסיטאות הידוע לשמצה – גיבש תוכנית לשינוי המבחן האימתני: לא עוד ציון המורכב מ-40% עברית, 40% מתמטיקה ו-20% אנגלית, כי אם מבחן המעריך את היכולות של הסטודנטים-לעתיד לפי שני אומדנים: הומאני וריאלי. מעתה, המטרה שלשמה נועד המבחן – ניבוי הצלחה בלימודים – תהיה ממוקדת יותר.
על פי הדיווחים, הנבחנים יקבלו שני ציונים נפרדים, הומאני וריאלי כאמור, מה שיקל על האוניברסיטאות לבחון את יכולות הנרשמים אליהן ביחס לדרישות הפקולטות אליהן הם נרשמים. כך, אם אתה לא ממש שולט ברזי הלשון העברית אבל יש לך יכולת מרשימה בחישובים מתמטיים, ציונך לא ייפגע אנוּשות; קדימה ללימודי פיזיקה. 

שינוי נוסף הוא שהנבחנים ייאלצו להיבחן בכתיבת חיבור. זאת כיוון שהאוניברסיטאות מתלוננות כבר שנים על סטודנטים הכותבים את עבודותיהם ומבחניהם באופן המעיד על כושר ביטוי לקוי – כולל סטודנטים לרפואה ולתחומים "נחשבים" אחרים, שהציון הפסיכומטרי שלהם נושק ל-800.

הדרישה החדשה, שתאלץ את המבקשים להירשם לאוניברסיטאות בישראל להשקיע מאמץ בשיפור מיומנויות הכתיבה שלהם, תחליף את הדרישה לשנן מילים בשפה גבוהה וארכאית משהו. הללו הן נכס, כמובן, אבל היכולת להתבטא בכתב חשובה יותר לכלל הנבחנים.

על פי התוכנית, הרפורמה תיושם בעוד כשנה וחצי, באוקטובר 2012. 

חלוקת הציונים להומאני וריאלי היא הכרח, וכמוה גם מטלת כתיבת החיבור בעברית – זו לא רק תקל על המרצים הבודקים מטלות סטודנטים, אלא תועיל גם לסטודנטים עצמם, המתעתדים לכתוב חיבורים אקדמִיים.

ואם כבר מגבשים שיטה אחרת, מדויקת יותר, להערכת המבקשים להיכנס בשערי האוניברסיטאות, מוטב להרחיב אותה: במקום לבדוק שליטה בעברית, במתמטיקה ובאנגלית בלבד, יש לבדוק גם כישורים אישיוּתיים, בין-אישיים וחברתיים של מי שיהיו בעתיד הרופאים, הפסיכולוגים, העובדים-הסוציאליים, הכלכלנים, המחנכים ועורכי-הדין שלנו. שהרי לא ייתכן שאדם יוכשר לתפקיד כלשהו שיש לו השלכה ברורה ומיידית על חיי אחרים, רק על סמך יכולותיו השכליות; דרושות לו גם אינטליגנציה רגשית גבוהה ואינטליגנציה חברתית גבוהה.

פרסום ראשון: טור 'רגע' / חגית ריטרמן, מדור 'אמצע הדרך' שבמוסף יומן, גיליון 726, מקור ראשון, 8.7.2011.      

פתרון קיבוצי

קיבוץ הוא מדינה בתוך מדינה – יש לו חוקים משלו. לדוגמה, בן קיבוץ שהשתחרר מהצבא ומעוניין בהשתתפות משמעותית במימון לימודיו הגבוהים חייב לעבוד שנה בקיבוץ, בענף שאליו יופנה. זה לא משנה אם עבודה מונוטונית במפעל משעממת קצין מודיעין לשעבר וקטיף העגבניות הורס לו את המניקור – זה החוק. הנה דבר שמדינת ישראל יכולה ללמוד ממדינת הקיבוץ.    

שביתת החקלאים היא הזדמנות לחזור לעבודה עברית בענפים המייחלים לידיים עובדות ודורשים עוד פועלים זרים. ישראלים אינם מעוניינים בעבודה פיזית קשה תמורת שכר זעום? אפשר להבין. הפתרון בדגם הקיבוצי: עובדים ישראלים יתנו שנה בחקלאות או בבניין והמדינה תיתן מלגת לימודים גדולה או השתתפות משתלמת במשכנתא. שוֵוה.  

פרסום ראשון: 'במאה מילה' / חגית ריטרמן, מדור 'אמצע הדרך' שבמוסף יומן, גיליון 694, עמ' 16, עיתון 'מקור ראשון', 26.11.2010